לא תבין את הכמיהה המטופשת הזו,את המשיכה הבלתי מוסברת הזו למשטח הגוף.

את האובססיה הזו להתעלות על כל הנחשים והדרקונים,

להפשיט אותם כנועים מולי

מיוזעים מטונפים בגאווה אווילית

ולנקום בהם בכאב ולחרוט עליהם אמונות.

לגמול אותם מרגשות אשם ולנסות ליצור עליהם חרטה יפה.

​

ואולי, אני מכחישה זאת עם עצמי

ואי אפשר לייפות עולם ומעשים בחיטוטי  עיטורים

ואולי אני משלה את עצמי, כמו הם את עצמם

שעיטורים אלו הם סממן של כבוד.

והרי, מספיק שיתערטלו טיפה ועיניים יפזלו באימה  למולם.

אבל לא אני.

אני רואה בהם את היופי הגולמי.

אני מוקירה להם תודה שהם מתערטלים מולי מתעוותים ומתכווצים מולי,

מפקידים בידי ומאמינים בהן.

והם קוראים לי בשמי,

אחרי שנים שהייתי כאוויר המשתוקק  לחוות.

הם מודים לי.

הם מעריצים אותי.

אות ההשפלה מהסוהר

מתחלף לקוי שחור, אדום,            

כסוף וכחול

נמרים וגולגלות.

ואני תמיד מוגנת.

וכן,

אני מכורה אליהם

מכורה עליהם.

מכורה לתנועה,

לקצב.

לקעקע את חותמי על

גבם.